בבוקר ליל הסדר הלכתי לאורך שדרת האקליפטוסים אל סבתא וסבא. שדרת האקליפטוסים של בוסתן הגליל ארוכה, גבוהה וצפופה. שמש מרצדת, רוח מלטפת, עלים מרשרשים את סיפור הכפר השלו שעל חוף הים. הפעם היחידה שבה הורשתי לעזור לסבתא בביתה הייתה בבוקר ליל הסדר. זאת אומרת, הבית של סבתא תמיד מבריק בניקיונו, אבל יש דברים שעושים רק בפסח ובראש השנה, למשל, לנקות את האהילים. וזה התפקיד שלי. רק שלי. מאז ומעולם. אני מכירה בחשיבות התפקיד, אבל יודעת שהמהירות והשקט שבהם אעבוד חשובים לא פחות, כי מהו ניקיון אהילים לעומת הבישולים של סבתא.

ידוע הוא שסבתא טובה היא המבשלת הטובה ביותר בבוסתן הגליל, ואולי גם בישראל כולה. הקרעפלאך, הגפילטע והעוגות שלה מפורסמים גם מעבר לגליל המערבי. לנו, בני המשפחה, הייתה הזכות לאכול מהמעדנים שהכינה מתי שרק חפצנו, אך למרות הנגישות למטבחה הקסום של סבתא, כולנו חיכינו דווקא לליל הסדר, כי לגפילטע היה אז טעם מיוחד, והמרק היה ריחני עוד יותר מכרגיל. כאילו הקריאה בהגדה ובסיפור יציאת מצרים רק שיבחה את האוכל שהמתין במטבח, והוציאה ממנו את המיטב.

​

את סבתא טובה, אישה עמלנית שלא נחה לרגע, אני זוכרת בעיקר במטבח. אני חושבת שהיא בילתה שם את רוב שעות היום. לקראת הפסח בישלה שלושה ימים מראש, וגם בליל החג היתה רוקחת את המטעמים עד שעת ההגשה. בכל שנה, סבתא הייתה מתיישבת ליד שולחן הסדר, אחרונה כמובן, ורואה את כולנו שותקים ועסוקים בצלחות שלפנינו. במקום להתחיל לאכול, היא הייתה נשענת אחורה על הכיסא, מעבירה את מבטה סביב סביב, נאנחת אנחה קטנה ומפטירה בשקט: "אמחיה!"

 

כשאני מגיעה, סבתא עסוקה בבישולים ואין לה זמן בשבילי, רק חיבוק ונשיקה. סבא כבר מחכה לי בפינת האוכל. אני מדלגת מהכיסא אל השולחן. סבא מחזיק אותי שלא אפול ואני מנקה את האהיל. אחר כך עוברים אל הסלון. כולנו: השולחן, הכיסא, סבא ואני. כשאני מסיימת את מטלותיי, אני נפרדת משניהם בשקט. "תודה מיידלע, נתראה בצהריים. בואי מוקדם הפעם, בסדר שושיניו?"

בצהריים אני חוזרת לבית סבתא, לפעמים לבדי, לפעמים עם דנית, בת-דודתי. זהו זמן שבו מתחוללים קסמים: בבית הקטן של סבתא אני מכינה את השולחן לחג. השולחן חוצה את הבית, מתחיל בסלון וממשיך עד המטבח כמעט. המקומות קבועים: "למעלה" בסלון, יושבים סבא עם משפחת יגאל מול משפחת בלהה; "למטה" ליד המטבח, יושבים סבתא, משפחת אריק מול משפחת דני, שזו המשפחה שלי. אורחים נוספים יושבים ליד הקרובים להם: סבתא רניה, משה ואלון איתנו, זיגו וחנה עם אריק ורחל.

סבתא מכריזה: "השנה יהיו שלושים ושניים אנשים."

 

לפני הכול, כפרולוג, אני עולה על שולחן המטבח, מושיטה ידיי אל הארון העליון שמימין. זהו הארון של פסח. משם אני מוציאה ומוסרת לסבתא בחרדת קודש קופסאות קרטון עם צלחות, קופסה מלאה בכוסות יין, קופסת סכו"ם וקופסה של כלי הגשה. אנחנו לא פותחות את הקופסאות, יש לנו הרבה עבודה עד שנגיע אליהן.

ראשית, אנחנו מחברות את כל השולחנות שבבית, פותחות אותם עד למקסימום: שולחן האוכל הגדול והרחב למעלה בסלון, ליד סבא, ושולחן המטבח הקטן והצר, למטה ליד סבתא. בתווך שולחן המרפסת הבינוני. מדי פעם, כמו באותה השנה, היה צורך בשולחנות נוספים, שאותם הביא אבא מהחווה.

סבתא חוזרת אל הסירים ואני ממשיכה בהכנת השולחן: אחרי שהשולחנות מחוברים, אני משווה גבהים בין השולחנות על ידי תחיבת ספרים מתחת לרגליהם. אגב, הספרים המתאימים ביותר למלאכת הקודש הזו הם מסדרת "הרופאים" של אריך סגל, גובה ממוצע שמשווה את השולחנות לחלוטין.

​

על השולחנות נפרשות המפות. מפה חדשה, לבנה ובוהקת למעלה, על השולחן הגדול, במקומותיהם של סבא ויהודה ובלהה. אחריה מפה לבנה, עם כמה כתמים מהשנה שעברה; עוד מפה שפעם הייתה לבנה וראתה ימים טובים מאלה, ולבסוף מפה צהבהבה, המכסה את השולחן הקטן, למטה ליד הכסאות של סבתא ושלי.

עכשיו מגיע השלב המורכב והיצירתי, שבו אני נדרשת לחוש האסתטיקה המשולב באהבת התשבץ: איך לערוך שולחן חגיגי ומקסים לשלושים ושניים איש, תוך שימוש במגוון צלחות וסכו"ם מרסיסי מערכות כלים שונות? זה השלב שבו נפתחות הקופסאות של פסח ואני בוחנת אלו פריטים עומדים לרשותי השנה.

השנה נכונה לי הפתעה: כבר בראש השנה נוכחה סבתא לדעת כי בפסח יהיה צורך בסט כוסות חדשות. באותו ראש השנה, אנחנו, שישבנו למטה, שתינו מכוסות ליקר קטנטנות, שאינן מתאימות ממש ליין, על כן התכוננה סבתא מראש, ולקראת הפסח קנתה שתים-עשרה כוסות יין חדשות. כשפתחנו את הקופסאות ראיתי, שלא סתם כוסות יין שקופות ודקות קנתה סבתא, לא, היא בחרה גביעים ישרים וזקופים בצבע אדום לוהט, העומדים על רגל שקופה.

אלה היו הכוסות היפות ביותר שראיתי בחיי.

נרגשת פניתי למלאכה: לאחר קבלת רשות מיוחדת מסבתא, ערבבתי את כל הצלחות שהוצאתי מהקופסאות, עם המפיות והפרחים שהוספתי, ויצרתי הרמוניה חגיגית וצבעונית שקישטה את שולחן החג.

בכל השנים כוסות היין הגדולות והיפות היו למעלה, כוסות השתייה הרגילות באמצע, ולמטה הכוסות הקטנות והנמוכות שנשארו מרכישות שונות במהלך השנים. אבל השנה, כך החלטתי עוד בפותחי את הקופסאות, יעשה צדק היסטורי: כוסות היין השקופות והגדולות יהיו למעלה, ואילו הכוסות האדומות החדשות, היפות ביותר שראיתי בחיי, הן תהיינה למטה. הוספתי צלוחיות עם מי מלח, צלחת של פסח, כוס של אליהו הנביא עם אבן טורקיז נעוצה במרכזה.

​

הנחתי הגדות על הצלחות, כל אחד וההגדה שמתאימה לו: ליהודה את ההגדה הגדולה, הלבנה והיפה שהיינו מסתכלים בתמונותיה במשך כל השנה; לאריק הגדה עם תרגום לערבית כדי שיצחיק אותנו עם פתגמים באמצע הקריאה; ליגאל הגדה דו-לשונית, עברית ויידיש, כי פתגמים ביידיש מצחיקים לפחות כמו פתגמים בערבית; לאמיר עם סיפורים מצחיקים ולשי עם תמונות גדולות ויפות.

כשסיימתי, הסתכלתי מוקסמת על השולחן היפה, העטור בפרחי אביב לוהטים, מפיות צבעוניות וכוסות יין אדומות,ונדמה היה לי שהם שרים כולם ביחד: "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא!". קראתי לסבתא שתחזה בפלא שולחן החג.

סבתא עזבה את הסירים וניגבה את ידיה במגבת. עוד היא פונה לכיוון השולחן הערוך קראה בקול:
"אוי, שושיניו, איזה יופי! יותר יפה מן השנה שעברה, כמה פרחוני, זה נהדר!"
ואז היא השתתקה, ידיה נעצרו באחת והיא הזיזה את ראשה מצד לצד בתנועות הולכות וגדלות.
"מה זה איריסל, למה הכוסות החדשות כאן למטה? תחליפי אותן שיהיו למעלה, עכשיו!"
"אבל סבתא, זה לא פייר! תמיד הם מקבלים את מה שחדש ואנחנו תמיד עם הצלחות והכוסות המכוערות, מגיע לנו שפעם אחת אנחנו נשתה מכוסות חדשות, למה לא?"
סבתא סירבה בכל תוקף: "הכוסות החדשות ילכו למעלה, לסבא ויהודה ובלהה. אין על מה לדבר!"
אני דווקא כן דיברתי, נאומים חצובים בסלע, על הגינות וצדק, ועל תחושת קיפוח של שנים.
סבתא עמדה שעה ארוכה בפרץ עד שלבסוף, אחרי מלחמת התשה נוסח בוסתן הגליל, היא אמרה "תעשי מה שאת רוצה" (משמע: תעשי מה שאני רוצה ותעמידי פנים שזה מה שאת רצית מלכתחילה). אבל בניגוד לגנום הפולני המקנן בי המבקש להשביע רצון, לא שיניתי את מקום הכוסות, אלא עשיתי באמת את מה שרציתי, והשארתי את השולחן כפי שהוא .שמחה וטובת לב חזרתי הביתה כדי להתקלח וללבוש בגדים חדשים.

בערב, הבית של סבא וסבתא כבר היה אפוף ריחות. כבר היו שם בלהה עם אמיר ונטע (הם תמיד מגיעים ראשונים, כי יהודה רוצה להתפלל בבוסתן), יגאל ומשפחתו הגיעו גם הם לפנינו.

"חג שמח!"
"חג שמח!"

הבית הקטן התמלא באנשים והשמחה רבה. נשיקות וחיבוקים. דנית ואני משוות שמלות, ממתיקות סוד. אריק מגיע עם רחל וזיגו וחנה, יניב ועמית תכול העיניים מתרפקים על סבא ומתגלגלים מצחוק, "סבא, תעזור לנו למצוא את האפיקומן?". מתל אביב מצטרפים גם משה, סבתא רניה ואלון הקטן. את כולם מקבל סבא בחיוך כחול ומלא גאווה, וסבתא בקול גדול ובזרועות פתוחות.

​

​