סבתא רניה

בחופשים הייתי נוסעת לסבתא רניה. קינג ג'ורג' 78 תל אביב. סבתא גרה קרוב לגן החיות ומהבית שלה אפשר היה לשמוע את צרחות הקופים ולהריח את האוכל של הפילים.

​

סבתא שלי היתה עושה בובות. הסלון היה מלא בבובות של חתולים ועכברים וקופים. בובות נסיכות ונסיכים, בובות גדולות, בובות קטנות, המון ציפורים, כמה נחשים וגמל אחד שהיא עשתה במיוחד בשבילי. כל הבית של סבתא היה מלא בקופסאות: קופסה של בדים, קופסה עם פרוות, קופסה עם עיניים, קופסה עם אפים, קופסת חרוזים, קופסה של חוטים צבעוניים והמון קופסאות של כפתורים. את כולם היתה לוקחת לידה ותופרת בובות.

לסבתא היה פסנתר. היא אהבה לנגן ושתינו אהבנו לשיר. אני לימדתי אותה שירים בעברית והיא שרה לי בייידיש:

"געגאנגן איז א יינגעלע
אין פעלד צאווישען זאנגען..."

​

​​סבתא רניה אישה קטנה קטנה, יש לה משקפיים עבים והיא מסתכלת בעיקר מעליהם. סבתא שלי צוחקת הרבה, צחוק קטן ומתגלגל וכשהיא צוחקת היא נשמעת כמו ילדה קטנה בעצמה.

​

"סבתא, בואי נלך לגן חיות"

"לא ייריס. לגן חיות תלכי עם אבא ואמא. בואי נעשה לנו גן חיות כאן. מבובות. אני אספר לך סיפור, את יידעת שאני אוהבת לספר לך סיפורים"

סבתא רניה שרה את השיר ביידיש, אחרי הסבר קצר בעברית.

​

נשארנו בבית וסבתא תפרה בובות. אחר כך שמענו ברשת א' את התוכנית "חתול בשק". סבתא קילפה תפוח ונתנה פלח לייריס ופלח לסבתא, ועד שהתפוח נגמר שמענו את קורות לורד פונטלרוי הקטן ואורה הכפולה, שירים של לאה גולדברג ודיבורו של קריין הרדיו הבלתי נראה מירושלים.

סבתא אמרה שצריך להכין לאכול והלכנו למטבח. המטבח של סבתא קטן: שיש באורך שני מטר ומולו מקרר. בצמוד לשיש, ליד המתקן לייבוש כלים, עמד כסא ללא משענת, עשוי מתכת עם שלוש מדרגות וכיסוי פלסטיק משובץ אדום ירוק. סבתא נעמדה ליד הכיור, הוציאה תפוחי אדמה, הוציאה עגבניות ומלפפונים ואני טיפסתי: מדרגה אחת, שתיים, שלוש ו.."סבתא, תספרי לי סיפור?" וסבתא סיפרה. על יוסי שנחטף על ידי שודדים, אבל הוא קיבל מהסוס שלהם שלושה תפוחי זהב קסומים שבזכותם ניצלו שניהם.

​

"סבתא, אולי נלך לים?"
"חסר לך ים בבוסתן הגליל? הים של תל אביב מלוכלך. נשאר כאן."
"אז אולי נלך היום לגן החיות? את שומעת את הפילים?"

"לא ייריס. אומרתי לך – לגן החיות תלכי עם אבא ואמא. בואי נשמע רדיו ונעשה בובות"

סבתא שוב קילפה תפוח. פלח לייריס ופלח לסבתא. בתוכנית "חתול בשק" סיפר הקריין שהגיע היישר מביקור עצוב בבית יתומים. הילדים, הוא אמר, עצובים. אין להם מספיק אוכל. לכל אחד מהם שתי חולצות ופיג'מה אחת. אין להם תנורים לחורף, ספרים או צעצועים.

סבתא ואני הקשבנו שקטות מאד. גם בדרך למטבח לא דיברנו. סבתא פתחה את המקרר והוציאה בשר לקסיסות. מדרגה אחת, שתיים, שלוש, ו.. "סבתא, סיפור?" וסבתא שוב סיפרה. על נסיך שאהב נסיכה אבל האמא החורגת שלה קינאה והפכה אותו לציפור כחולה.

עשינו עוד בובה. שרנו עוד שירים. צחקנו הרבה צחוק של ילדות קטנות.

​

בלילה אמרתי לסבתא שאני כל הזמן חושבת על הילדים היתומים בירושלים, אלה ששמענו עליהם בחתול בשק, וכמה הם מסכנים, ואין להם אף אחד שאוהב אותם ואין להם צעצועים ואין ים בירושלים. סבתא אמרה: "ייריס, יש לי רעיון. אבא יביא שק מהמושב, אני אכין חתולים ונשלח לילדים היתומים בירושלים חתולים בשק." בבוקר התחילה לתפור חתולים. חתול לבן עם עיניים ירוקות. חתול מנומר עם אזנים גדולות. חתול אדום עם כתמים צהובים על הגב ושפם ארוך.

"סבתא, אולי נלך לראות היום סרט, חלף עם הרוח? שמעתי עליו כל כך הרבה"
"סרט תראי עם אבא ואמא. מה רע לנו כאן? בואי נעשה בובות, נשמע רדיו. כאן הכל יפה. הנה לך מחרוזת פנימים. תשימי על הצוואר, אוי כמה שזה יפה, משהו..נו, מה את אומרת? רוצה להכין לאכול?"

הלכנו למטבח. מדרגה אחת, שתיים, שלוש ו.."סבתא, תמשיכי את הסיפור.." וסבתא סיפרה. על הרפתקאותיו של הנסיך הציפור וכיצד השתחרר מהקסם ונשא את הנסיכה לאישה.

אבא בא לקחת אותי והביא שק מהמושב. הכנסנו אליו את כל החתולים ואני כתבתי מכתב, שקוראים לי איריס ואני בת תשע וגרה בבוסתן הגליל. וסבתא שלי, סבתא רניה, גרה בתל אביב והיא עושה בובות, ואנחנו שולחות בובות לכל הילדים היתומים והמסכנים בירושלים. סגרנו את השק ושלחנו לירושלים. לקחתי שתי שקיות ניילון ומילאתי אותם באוויר עם ריח מהבית של סבתא. את השקית הראשונה פתחתי במנות קצובות כל הדרך עד בוסתן הגליל והרחתי את הבובות והפרחים והציפורים. את השניה פתחתי רק למחרת מתחת לשמיכה שלי בבוסתן הגליל ונזכרתי בכל הסיפורים שסבתא סיפרה לי.

כשסבתא מתה, הגעתי לבית בקינג ג'ורג' 78. ארזתי את כל הבובות בארגזים גדולים, שמתי גם את כל הקופסאות. קופסה של בדים, קופסה עם פרוות, קופסה עם עיניים, קופסה עם אפים, קופסת חרוזים, קופסה של חוטים צבעוניים והמון קופסאות של כפתורים. את כולם ארזתי, גם את הפסנתר ושלחתי לבוסתן הגליל. אבא קנה מכולה גדולה ואת כל הדברים אמא סידרה במכולה כמו הסלון של סבתא בתל אביב. אחי שי צבע את המכולה מבחוץ וכתב: בית הבובות של סבתא רניה.

השארנו את סבתא איתנו בבוסתן הגליל ועל הקבר שלה כתבנו:
"סבתא רניה, הסבתא של הבובות"