סבתא רניה
בחופשים הייתי נוסעת לסבתא רניה. קינג ג'ורג' 78 תל אביב. סבתא גרה קרוב לגן החיות ומהבית שלה אפשר היה לשמוע את צרחות הקופים ולהריח את האוכל של הפילים.
סבתא שלי היתה עושה בובות. הסלון היה מלא בבובות של חתולים ועכברים וקופים. בובות נסיכות ונסיכים, בובות גדולות, בובות קטנות, המון ציפורים, כמה נחשים וגמל אחד שהיא עשתה במיוחד בשבילי. כל הבית של סבתא היה מלא בקופסאות: קופסה של בדים, קופסה עם פרוות, קופסה עם עיניים, קופסה עם אפים, קופסת חרוזים, קופסה של חוטים צבעוניים והמון קופסאות של כפתורים. את כולם היתה לוקחת לידה ותופרת בובות.
לסבתא היה פסנתר. היא אהבה לנגן ושתינו אהבנו לשיר. אני לימדתי אותה שירים בעברית והיא שרה לי בייידיש:
"געגאנגן איז א יינגעלע
אין פעלד צאווישען זאנגען..."
סבתא רניה אישה קטנה קטנה, יש לה משקפיים עבים והיא מסתכלת בעיקר מעליהם. סבתא שלי צוחקת הרבה, צחוק קטן ומתגלגל וכשהיא צוחקת היא נשמעת כמו ילדה קטנה בעצמה.
"סבתא, בואי נלך לגן חיות"
"לא ייריס. לגן חיות תלכי עם אבא ואמא. בואי נעשה לנו גן חיות כאן. מבובות. אני אספר לך סיפור, את יידעת שאני אוהבת לספר לך סיפורים"
סבתא רניה שרה את השיר ביידיש, אחרי הסבר קצר בעברית.
נשארנו בבית וסבתא תפרה בובות. אחר כך שמענו ברשת א' את התוכנית "חתול בשק". סבתא קילפה תפוח ונתנה פלח לייריס ופלח לסבתא, ועד שהתפוח נגמר שמענו את קורות לורד פונטלרוי הקטן ואורה הכפולה, שירים של לאה גולדברג ודיבורו של קריין הרדיו הבלתי נראה מירושלים.
סבתא אמרה שצריך להכין לאכול והלכנו למטבח. המטבח של סבתא קטן: שיש באורך שני מטר ומולו מקרר. בצמוד לשיש, ליד המתקן לייבוש כלים, עמד כסא ללא משענת, עשוי מתכת עם שלוש מדרגות וכיסוי פלסטיק משובץ אדום ירוק. סבתא נעמדה ליד הכיור, הוציאה תפוחי אדמה, הוציאה עגבניות ומלפפונים ואני טיפסתי: מדרגה אחת, שתיים, שלוש ו.."סבתא, תספרי לי סיפור?" וסבתא סיפרה. על יוסי שנחטף על ידי שודדים, אבל הוא קיבל מהסוס שלהם שלושה תפוחי זהב קסומים שבזכותם ניצלו שניהם.
"סבתא, אולי נלך לים?"
"חסר לך ים בבוסתן הגליל? הים של תל אביב מלוכלך. נשאר כאן."
"אז אולי נלך היום לגן החיות? את שומעת את הפילים?"
"לא ייריס. אומרתי לך – לגן החיות תלכי עם אבא ואמא. בואי נשמע רדיו ונעשה בובות"
סבתא שוב קילפה תפוח. פלח לייריס ופלח לסבתא. בתוכנית "חתול בשק" סיפר הקריין שהגיע היישר מביקור עצוב בבית יתומים. הילדים, הוא אמר, עצובים. אין להם מספיק אוכל. לכל אחד מהם שתי חולצות ופיג'מה אחת. אין להם תנורים לחורף, ספרים או צעצועים.
