English

על סיפורים

כשגמרתי את לימודיי בבית אריאלה התחלתי להופיע כמספרת סיפורים בכל מיני מקומות: בר מצוות, מסיבות רווקות, ימי הולדת עגולים. משהו תמיד הרגיש לי לא במקום. לפני שנתיים עברתי סדנא עם נעמי יואלי (יוצרת מחוננת ומורה נפלאה), והיא ביקשה מאיתנו לספר סיפור דימיוני שיקרה בעתיד. מהסיפור המוזר שסיפרתי (אולי פעם אעלה אותו כאן), התגבשה בי התובנה שאין לי רצון להגיע לבתים של אחרים או למסעדות כדי לספר. הבנתי שאין לי צורך להוכיח למישהו שאני אמנית, אין לי מוטיבציה לכבוש במות, מה שאני באמת רוצה - זה לפגוש אנשים ולשמח את ליבם בסיפורים.

כל מה שאני רוצה זה לפגוש אנשים אצלי בבית, כשהסיפורים הם חלק מערב חד פעמי המורכב גם מאוכל ויין וקסם נהדר. עוד אני מספרת בסיורים שלי, כשהסיפורים הם חלק בלתי נפרד מהמקום בו אנו נמצאים.
מאז אני מופיעה במקומות אחרים לעתים נדירות בלבד. זה תלוי בקשר שאני מרגישה אל המזמינים ואל האירוע שהם מדברים איתי עליו. הסיפורים ממלאים את הבית שלי ומסופרים בו בכל הזדמנות, הסמטאות של מחנה יהודה צוחקות ממעשה הלקרדה והאני מזאלאטימו יודע לעשות קולות רקע לסיפור שאני מספרת תוך כדי המתנה למטאבה המופלאה שלו...

סיפורים, איריס שרף-ריינהרץ, אמחיה, אירוח ביתי, סיורים קולינריים

אני מאמינה גדולה בסיפורים ובכוחם. כן, לסיפור יש כוח על בני האדם. הוא מכשף, מעצים, מרפא ומנחם. עוד כילדה, אני זוכרת את עצמי קוראת ללא הפסקה וחולמת בהקיץ על אן שרלי, אמיל והקלברי פין, שהיו ונשארו מחבריי הטובים.

גם לי, כמו לכל אחד מאיתנו, יש את הסיפור שהשפיע עלי והפך להיות חלק מעולמי. ויש לי, כמו לכם, את הסיפור שעזר לי בשעה קשה והרים אותי על רגליי כמו עוף חול.. גם לי, כמו לכל אחד, יש ציטוטים מספרים שמרחיבים את דעתי וגורמים לי אושר גדול. הנה שניים מהם:

"אלה היו הימים הטובים מן הטובים,
אלה היו הימים הרעים מן הרעים,
זה היה דור חכם, זה היה דור סכל,
זו היתה תקופה של אמונה, זו היתה תקופה של כפירה,
זה היה זמן של אור, זה היה זמן של חושך,
זה היה אביב התקווה, זה היה חורף הייאוש,
כל טוב היה לפנינו, שום דבר לא היה לפנינו,
כולנו היינו מוזמנים לגן עדן, כולנו היינו מוזמנים לגיהנום -
בקיצור, התקופה ההיא היתה דומה לתקופה שאנו חיים ..."

(הפתיחה של "בין שתי ערים", צ'רלס דיקנס)

"הסתכל הקברניט בפרמינה דאסה וראה על ריסיה את הבוהק הראשון של כפור החורף,
אחר כך הסתכל בפלורנטינו אריסה, בכוח השליטה הזה שבו שאין לנצחו, באהבתו זו שאינה יודעת פחד, והוא נמלא יראה מפני החשש המאוחר שמא החיים הם, ולא המוות דווקא שאין להם גבולות. "ועד מתי נוכל לדעתך להוסיף לנוע הלוך ושוב ככה, לכל הרוחות?" שאל אותו.
תשובתו של פלורנטינו אריסה היתה מוכנה עימו חמישים ושלוש שנים, שבעה חודשים ואחד-עשר ימים ולילות.
"עד עולם", אמר.

(הסיום של "אהבה בימי כולירה", גבריאל גרסיה מארקס)

למי שמבקש אני שולחת מייל אחת לזמן מה. מייל ובו סיפור, המלצה, מתכון. העלתי לאתר חלק קטן מהמיילים, הם מופיעים בדף הקשר, והנה לפניכם סיפור אחד לעורר את התיאבון. בשביל עוד סיפורים - לחצו כאן: צ'מע סיפור).

המלך והקבצן

באחת הממלכות של הודו שלט מלך צדיק וישר שדאג לרווחת עמו. אחת לשבוע הוא פתח את דלתות הארמון בפני כל מי שרצה לפגוש את המלך, לטעון לפניו או לבקש עצה. מכיוון שהמלך היה איש ישר, הארמון היה פתוח בפני כולם: עשירים, עניים, מנהיגים ואיכרים פשוטים.
אמחיה, סיפור, המלך והשד יום אחד, בשורה הארוכה של הבאים לפגישה עם המלך, עמד קבצן. קבצן לבוש בלויים, זיפים על פניו וריח רע נודף ממנו. גם אותו פגש המלך. בבוא תורו התקרב הקבצן אל המלך, קד לפניו והושיט את ידיו אל המלך. כשפתח את ידיו ראו כולם כי הוא הביא למלך תפוח.
המלך לקח את התפוח, הקבצן שוב קד לו ויצא מן הארמון. המלך לא ידע איך להגיב למתנה זו. מצד אחד, הוא לא רצה לגעת בתפוח שהגיע מאיש מסריח כל כך, ומצד שני הוא לא רצה לפגוע בקבצן שעמד בתור רק כדי לתת לו מתנה.
הוא פנה את הווזיר שלו:
"הווזיר הממונה על הארמון, האם יש בכל הארמון שלי חדר שיוכל לאחסן את התפוח הזה?"
"ודאי, מלכי", ענה הוזיר, "יש לך הרבה חדרי מרתף, אחד מהם קטן, חשוך וריק. אשים שם את התפוח, למעשה, לא אצטרך אפילו לפתוח את החדר כי יש לו צוהר קטן."
המלך העביר את התפוח אל הווזיר שזרק אותו דרך הצוהר אל החדר הקטן והחשוך.

בשבוע שלאחר מכן חזר הקבצן. בבוא תורו, קד למלך, הושיט ידיו ונתן למלך אפרסק. המלך הודה לקבצן והעביר את האפרסק אל הווזיר ששוב זרק אותו דרך הצוהר אל החדר הקטן והחשוך. גם בשבוע שלאחריו הוא הגיע, עם אשכול ענבים, ובשבוע שלאחריו, עם פפאיה, ועוד שבוע ועוד שבוע, ועוד חודש ועוד חודש, ועוד שנה ועוד שנתיים...

כעבור עשר שנים, עדיין עמד הקבצן בתור אל המלך. גם הפעם הוא קד והושיט את ידיו אל המלך. כשפתח אותן, ראו כולם שהפעם הוא הביא למלך בננה. לפתע, מכתפו של המלך קפץ באחת הקוף, חטף את הבננה וקפץ איתה אל אחד הפסלים הגדולים שבארמון. המשרתים ניסו להוריד אותו משם, אך הקוף לא שעה להם, קילף את הבננה, נגס בה, צרח צריחה רמה, השליך את הבננה לרצפה וקפץ מהחלון החוצה לחצר.

כולם ניגשו אל הבננה, לבדוק מדוע זרק אותה הקוף. הווזיר הרים אותה, קילף אותה עד סופה וראה, יחד עם כל הנוכחים בארמון, שהבננה אינה בננה רגילה, אלא יהלום צהוב בצורת בננה. הווזיר הגיש את הבננה למלך, זה הסתכל בה והביט בתמיהה בקבצן שעמד שם מולו.

המלך פנה אל הוזיר: "הווזיר הממונה על הארמון, האם במשך כל השנים הללו שיכנת את הפירות באותו החדר עליו דיברנו מזמן?"
- "כן אדוני המלך".
- "והאם, הוזיר, יש לך מפתח אל אותו החדר?"
- "אכן כן, אדוני המלך."
- "בוא נלך אליו ביחד."
המלך והווזיר יצאו מהאולם והגיעו אל החדר הקטן והחשוך, זה שצוהר קטן בדלתו. הם פתחו את הדלת ולאור הנרות ראו כי הרצפה מלאה קליפות יבשות וביניהן – יהלומים ואבנים טובות בצורות ובצבעים שונים.

המלך חזר לאולם. הקבצן עדיין עמד שם. המלך פנה אליו ושאל לפשר מעשיו. הקבצן ענה לו כך:
"אדוני המלך, למרות שאתה מלך נישא ומרומם ואני רק קבצן עלוב, הקשר בינינו נקבע לפני שנים רבות, בגלגולים עתיקים. כדי לפתור את הקארמה בינינו ולתקן את כל הטעון תיקון, עליך לעשות דבר מה עבורי. ידעתי שאם אופיע כך, קבצן בלוי, ואבקש ממך לבצע משימה – לא תענה לי, על כן חיפשתי דרך למשוך את תשומת ליבך.
"אכן, משכת את תשומת לבי. מה רצונך ממני?" - שאל המלך.
- "מחר בשעת חצות, עליך לצאת לבדך מן הארמון ולהיכנס ליער שמאחוריו. תלך בשביל כרבע שעה ותראה גופה על עץ. עליך לקחת את הגופה, לבדך, ולהביא אותה אל מקום שריפתה, מרחק חצי שעה משם. כשתגיע אל המקום המיועד, הנח אותה במקומה ושרוף את הגופה. בזאת תיתן כבוד לאדם המת ולי, והקשר הקארמטי בינינו ייפתר. התיאות לעשות כך, אדוני המלך?"
המלך הסכים.

למחרת בשעת חצות יצא המלך את הארמון. הוא הלך אל היער הנושק לארמונו ונכנס בשביל. מרחוק ראה ניצוץ אש, וכשהתקרב, כעבור חמש עשרה דקות, הוא ראה גופה. המלך לקח את הגופה על כתפיו והמשיך ללכת בשביל. מרחוק הוא ראה אור קטן שהלך וגדל ככל שהמלך התקרב אליו.

לפתע, המלך שמע כחכוח גרון. הוא פנה אנה ואנה ולא ראה איש. ושוב, הוא שמע קול:
- "אדוני המלך, את תשומת ליבך בבקשה..."
"מי זה המדבר אלי?" – הוא שאל.
- "אני שד. לא אומר לך את שמי, אבל כן אומר לך שאני נמצא בגופה שאתה נושא על גבך. עכשיו אשאל אותך שאלה כדי להעביר את זמן ההליכה. אם תענה נכון – תגיע בבטחה ותמלא משימתך. ואם לא תענה נכונה – אפוצץ את ראשך לאלף רסיסים קטנים. הבנת?
ובכן הסכת ושמע: פעם אחת בכפר קטן נולדה תינוקת יפיפייה..."

המשך הסיפור במייל שנשלח ב יוני 2012.


אמחיה - לוגו
איריס שרף ריינהרץ | 073.74.01.000 | 0544.850.881 | amechaye@netvision.net.il