English


צ'מע סיפור: אפריל 2012 - "השעורה" של אשר ברש ומתכון לעוגה קשה של סבתא טובה

שלום לכולם,

אמחיה, סיפור, פסח איך הימים עוברים מהר!
ריח הבישולים מתערבב בריח ניקיון,
פרחי האביב עולים בשלל צבעים בוהקים –
פסח הגיע!
כלומר, ממש תכף הוא כאן, מחר,
ואני שולחת לכם סיפור ומתכון לכבוד החג.

פסח הוא חג מלא זיכרונות ילדות,
ומי שרוצה מוזמן לקרוא את הסיפור על
הכוסות האדומות של פסח.

אני מעבירה אליכם את המתכון לעוגה הקשה של סבתא טובה.
למעשה זה יותר ממתק מעוגה, מזכיר במרקמו פאדג'.
עד היום אני זוכרת איך היינו מחכים שנה שלמה,
מפסח אחד לבא אחריו, כדי למלא פינו במתוק-מתוק הזה.
(זה לא השתנה עם ההתבגרות...)

עוגה קשה של סבתא טובה (כפי שהיא לימדה אותי):

1 כוס דבש
200 גרם חמאה
1 כוס סוכר
3-4 כפות גדושות קקאו
עד 4 מצות שבורות (לא רטובות בכלל!)
מה שיותר אגוזים שבורים לחתיכות לא גדולות ולא קטנות (בסביבות 400 גרם)


את מחממת את הדבש עם החמאה והסוכר.
כשזה ממש חם וכבר אין גרגרי סוכר – תוסיפי ותערבבי מהר את הקקאו.
עכשיו להוריד מהאש.

תני לזה רגע להתקרר קצת – אבל רק קצת!
עכשיו תכניסי את האגוזים ותערבבי.
תוסיפי מצה – לאט לאט, לא הכל בבת אחת, עד שהתערובת יפה.
יפה? עכשיו תשטחי בתבנית ותכניסי למקרר.


אחרי חד גדיא,
חותכים לריבועים קטנים
מתענגים ואומרים:
"אוי, העוגה הקשה של סבתא טובה"...

וגם סיפור לחג.
שלא כמנהגי סיפור ארוך, הכתוב בלשון עתיקה משהו. זהו הסיפור "השעורה" מאת אשר ברש.
אחד הסיפורים האהובים עלי בכלל, ובעיקר בפסח. מאז שקראתי אותו לראשונה, בגיל 12, ועד היום – אני קוראת אותו כל שנה, לפני כניסת החג.

שיהיה חג שמח!

ה ש ע ו ר ה. מאת אשר ברש

אחרי חורף קשה, שאמי חלתה בו מחלה רעה וממושכה והפרנסה בבית היתה דחוקה ביותר מחמת הקור המר והשלגים הגבוהים שסגרו עלינו את הדרכים, נתקבלו פתאום, כנס מן השמים, עשרים וחמשה דולרים מאת הדוד הנשכח כמעט שבאמריקה. ובכן היתה לנו הרווחה ויכולנו לעשות את הפסח כהלכתו: בבית מסויד, בבגדים חדשים, במצות לבנות ובעופות מפוטמים, והעיקר - בלב שמח. אמי הבריאה עד כדי יכולת לעבוד בבית, ואבי עשה עסק של תבואה, שקיווה ממנו לרווח הגון, והאביב היה בארץ בכל זיוו ומתקו.

אמחיה, סיפור, פסח וכשסיפרה סבתא, זקנה מופלגת, בצהרי ערב החג, כשהיא כפופה על האיצטבה שעם הכיריים ועושה את העופות השחוטים, על דבר השעורה, שנמצאה לפני ששים וחמש שנים בביתם בליל הסדר הראשון, ומשום כך נשבת אז כל החג והיו כמעט רעבים כל שמונת הימים, ואת רוב כלי הפסח היקרים היו מוכרחים להשליך לתוך הנהר - גערה בה אמי ואמרה:
- אמא, אל תפתחי פה לשטן! מוטב שתרכיבי את המשקפים ותשגיחי יפה בעופות. באמת, נזהרת אני תמיד שלא להאכילם זרעונים ימים אחדים קודם החג, אף־על־פי־כן- ישמרנו השם מאסון כזה!

״ישמרנו השם מאסון כזה!״ חזרתי במחשבה גם אני אחרי אמי, כשאני עומד על סולם, שקוד לחזור ולתלות את התמונות המנוקות במקומן על הקירות המסוידים. הרעיון שחג הפסח, החביב עלי יותר מכל החגים, ישבת חלילה, היה בשבילי נורא מנשוא. היה לי רגש כמו הסולם נתרופף תחת רגלי.

כשעה לפני שקיעת החמה חזרתי עם אבי מבית־המרחץ רענן ומטוהר ומהלך ברגש לקבל את קדושת החג עם כל עדת ישראל. אבי, כדרכו מימים ימימה, קרב מיד אל מלאכת היין לקידוש. הוא חפת את שרווליו והוריד בזהירות מעל הארון את הצלוחית הגמלונית, בה היו שרויים הצימוקים הטובים זה שלושה שבועות. את המשרה האדמדמת, המתוקה, יצק דרך כיס של בד נקי לתוך קערה גדולה וסחט את הצימוקים, אך לא יותר מדי שלא לעכר את היין. אחר סינן דרך נייר־סופג את היין מצולל וזך לתוך צלוחית אחרת, כרסתנית וירקרקת, שהורדה היום מן העלייה בתור שאר כלי הפסח. הוא מרוכז מאד במלאכתו ומלחש: ״לכבוד פסח!״, ואני עוזר על ידו מתוך אותה מחשבת ״לשמה״ הממלאה אותו.

אחרי כן הגישה לנו אמי, שפניה היו משולהבים מלהט הכירים וכולה מאירה בשמלת־הבית החדשה ובבריאות החדשה, מעט תפוחי־אדמה חמים, מפוררים, ספוגים בשומן אווזים ריחני עם שנים שלושה שויסקים טריים. מתוך סל־הנצרים העגול והגבוה שעמד על הדרגש בלטו המצות האסורות עדיין באכילה. אבי שחק במגרד את החזרת ל״מרור״ ועיניו זלגו דמעות של חריפות ושל צחוק כאחד. על השידה המכוסה מפה מצויצת היו ערוכות הכוסות המגוונות, מהן עם פרחים ועם שולים מוזהבים, ובתוכן כוסו של אליהו בעלת שבעת הצבעים. הבהיקה שם גם קופסת־הסוכר של כסף וכל שאר כלי השולחן הנאים, ובתוכם הפינכה הזעירה שלי מימים ימימה, ששתי המלים ״מזל טוב״ מכחילות על קרקעיתה.

רצפת העץ היתה כתומה בחלמון של ביצה, מעשה ידיהן המשפשפות של שתי אחיותי הגדולות ממני. עתה, ככלות העבודה, לבשו את שמלותיהן הקלות, שריח הצבע המתוק עוד נודף מהן, והן גופן היו כל כך רכות, טהורות, אביביות, שהתעגגתי להסתכל ולהתחכך בהן אגב הליכה בחדר. את אחותי הקטנה, כבת שנתים וחצי, לקחה לביתה שכנתנו הטובה, אשת השוחט הצעירה, לשחק עם ילדתה. כיסי בגדי החדש, הנוקשה קצת, כבר היו מלאים אגוזים, ובתוכם אחד כפול, ״תאומים״, ששמרתיו לסגולה בשעת המשחק. גם סבתא לבשה קאפוט לבן וארוך, שהעלים את חורבת גופה, והקפלט החום היה חלק ומהודק יפה אל קדקדה. היא הזהירה בנזמיה הארוכים, המשובצים אבנים טובות, מתנת חתונתה, כאילו ניטלו לפחות עשר משמונים שנותיה. בכל רגע ניגשה לראות אם משקפיה מונחים בתוך ה״מחזור״ כמו שהניחתם, התהלכה בחשיבות של זיקנה ולא עשתה עוד כל עבודה. רק אמי לבדה עמדה לפני הכירים וטיגנה את הלביבות, והשומן צווח וזורר במחבת ושלח את ריח ניחוחו אל חדרי הבית החוגגים באור השקיעה.

וכשניגשה אמי לברך על הנרות לקחני אבי לבית־הכנסת. הרבה אבות ונערים לובשי־חג נהרו בדרך לבית־הכנסת, ובתוכם חברי, שהראו לי דרך התפארות את כיסי בגדיהם הגדושים אגוזים. אחרי התפילה, שגם היא היתה חדשה בניגונה, שבנו הביתה עם אורח ל״סדר״, כנהוג. זכינו באורח בעל הדרת פנים, לבוש נקיים, אך עצוב מעט. כנראה, מצטער היה שאינו יכול ״לסדר״ בביתו, עם אשתו וילדיו.

אבי נתן על ידי צנצנת אצבעונית ושלחני אל שכננו השוחט להביא מעט חרוסת, זכר לטיט, שהוא היה מומחה בהכנתה. שבתי משם מלא שמחה, כי בינתים, עד שהכינו לי את המנה הקטנה, שיחקתי וזכיתי מבן השוחט חמשה אגוזים גדולים. אבי בדק את ״הקערה״ אם הכל מונח בה על מקומו כמצויר בסידור, אחר כך לבש את הקיטל הצחור, ניגש וניסה ליסב בראש השולחן, חציו יושב וחציו שוכב על מצע הכרים. כשמצא את ההסיבה כתיקונה, התרומם קצת וישב ישיבת קבע והורה גם לאורח ולי את מקומותינו: האורח השתקן על הכיסא מימינו, ואני, בנו יחידו בבית, על הספסל משמאלו, מוכן ומזומן לשאול את ארבע הקושיות השגורות בפי עוד מן השנים שעברו (האחות התינוקת נרדמה והשכיבוה בקיטון).

ראשונה קידש אבי בעמידה על היין בניגון הרונן של חג החירות. מרוב כווגה ומתיקות הניגון רעדה ידו מעט, ונטף יין נשר על תיק המצות אשר לפניו. אחריו קידש האורח בקול רפה, כמעט לא נשמע, ואני, האחרון למקדשים, בקול רם ובגאווה של גבר קטן.

אחותי הצעירה הגישה לנו כד מים וקערה ואלונטית לנטילת ידים, ואנחנו הגברים הרגשנו עצמנו ״בני חורין״ גמורים, כדין. אבי חילק את הכרפס, תפוח־אדמה טבול במי מלח, למסובין, פרס רובה של המצה האמצעית לאפיקומן, שם את הפרוסה רגע על שכמו, זכר ליציאת מצרים, שהיו נושאים כן את אוכלם, אחר טמן אותה תחת הכר מראשותיו.

אמחיה, סיפור, פסח
אחרי־כן אמרנו יחד ״הא לחמא עניא״ והראינו בנגיעת האצבעות על המצות הצפונות, של אבי בתיק המרוקם יפה, מתנת כלתו אשת אחי הבכור הדר בעיר אחרת, ושל האורח ושלי בתוך מפיות צחורות: ״כוהן, לוי וישראל״. אחרי כן שאלתי בקול צלול ״מה נשתנה״ ועניתי לעצמי יחד עם שאר המסובין ״עבדים היינו״, כנהוג, וכן המשכנו בהגדה עד שהגענו ל״גאל ישראל״. גמענו מן הכוס השנית. אני שתיתי את שלי כמעט עד גמירא, כי גרוני ניחר מעט מן ההתרגשות ומן ההגדה הארוכה, והיין היה מתוק וצונן וגולש בנעימות אל בית הבליעה. אחותי הגישה שנית מים. נטלנו את ידינו ובירכנו בכוונה ובקול ״המוציא״ ו״על אכילת מצה״. אחרי כן אכלנו מן ״המרור״ המופג בחום הכירים, טבול בחרוסת מתקתקה, ואכלנו ״כורך״, הכל ככתוב בסידורו העבה של אבי.

עתה הגישה אחותי הגדולה את מרק העוף השקוף, הריחני, רב־העינים, עם אטריות הביצים, שצפו בו כפתילי־זהב דקיקים, ואחרי רגעים מספר גם את הבשר הרך והטוב. בחלקי עלתה מנה יפה: כנף שלמה, חזה של אפרוח, חצי קורקבן גדול וחלמוגים קטנים אחדים, גולות־זהב חמודות, מאלה שנמצאו בבטן התרנגולת.

פתאום זכרתי את סיפורה של סבתא בשעת עשיית העופות ורחש חרדה חלף את מוחי. העיפותי בה עין, הפכתי במזלג שבידי את הבשר לראות - ותארו לכם את בהלתי! ליד חצי הקורקבן היה מונח גרגר־שעורה גדול, מבושל, נפוח ומבוקע. כלית גרגר! לבי עמד מדפוק. העיפותי שנית עיני בזקנתי: פניה היו כבושים בצלחת שלפניה והיא לועסת בחניכיה מתוך בולמוס משונה. גם שאר המסובין היו שקועים בשלהם ולא שמו אלי לב.

כל התמונה המחרידה של פ ס ח ש נ ש ב ת ניצבה כרגע חיה לנגד עיני. ראיתי את פני בני ביתנו החיוורים והמבוהלים, כשהם מניחים את המזלגות ומסיעים מלפניהם את הצלחות עם הבשר; ראיתי את אבי נותן עין תוהה באמי, ואמי תולה עין נוזפת באמה, היא זקנתי; ראיתי את אחיותי מתעטפות בסודריהן ויוצאות לרוץ אל הרב; ראיתי את שתיהן הולכות למחרת בבוקר כעוטיות, טעונות כלי הפסח להשליכם לתוך הנהר הקר, כלי הפסח העתיקים, המשומרים והחביבים, ובתוכם גם פינכתי הזעירה, ירושת זקנתי, עם שתי המלים היקרות, הכחולות ״מזל טוב״...

ופתאום, בן רגע, כעין הברק, קמה בי החלטה תקיפה - נעצתי את מזלגי בגרגר ובחצי הקורקבן, ויחד תחבתים לתוך פי, ובשתים שלוש לעיסות חזקות בלעתים, כמי שבולע רפואה מרה, אך נחוצה לבריאות הגוף. אחרי כן הבטתי בגניבה אל כל המסובין לשולחן: ברוך השם, איש לא הרגיש בדבר!... אבל אני עצמי הרגשתי מיד כי חם לי וכי לבי דופק בי עד כדי להתפקע, וכדי להשתיק את סערת רוחי, מיהרתי ללעוס ולבלוע את יתר הבשר שבצלחת בחטיפה כזולל אמיתי, עד שאבי העמידני בגערה:
- מה החיפזון? הרי חג עתה, כמדומה!

בשארית ה״סדר״ לא יכולתי עוד להשתתף בלב טהור ובקול רם כבתחילה. עשיתי את עצמי עייף ואחוז שינה, עד שאבי ציוה להשכיבני. אך גם במיטה, באפלולית הקיטון, סמוך לערשה של אחותי התינוקת, לא הונח לי. החמץ שבא אל קרבי תסס בי וטירף את רוחי. התכסיתי בסדין למעלה מראשי, התהפכתי מצד אל צד ולא יכולתי להירדם, אף כי רציתי בכך. הרעיון שאכלתי זה עתה, ליד שולחן ה״סדר״ חמץ ממש, לא חדל לענותני.

שמעתי את אמי ואחיותי, שהסתלקו מן החדר הגדול אל משכבן; שמעתי את קולות אבי והאורח, שנשארו לבדם בחדר ואמרו ״שיר השירים״ בניגון ערב; שמעתי את צחוק אחיותי במיטתן המשותפת - ובי בכה הלב על העבירה הגדולה שעברתי בזדון בליל התקדש החג. מוחי הקטן והאומלל הפך והפך בדבר וכל בשרי נתכסה זיעה חמה, אף כי רעדתי ושיני נקשו בפי.

אמחיה, סיפור, פסח פתאום היתה דממה מוזרה בחדר הגדול. גם האור כהה שם קצת. ואחרי הדממה שמעתי את אבי שנכנס מן החוץ ואמר:
-אה, איזה ליל־לבנה נפלא!
והאורח ענה לעומתו בקולו הרפה: כן, לילה - כאור היום.
ואני - עולמי חשך בעדי וטעמתי טעם גיהינום. וכך היה לי רוב הלילה ההוא ליל שימורים, ליל יסורים...

למחרת הייתי מבויש ומדוכא ומתועב בעיני, כאילו נהפכתי בעצמי, כביכול, לחתיכה של חמץ המחמיצה במגע. אך מתוך איזה רגש מרדות שהיה מפעפע בי לא נשמרתי מנגוע בכל דבר בבית, אחר שידעתי כי הכול כבר חמץ גם בלא כך. רוב שעות היום השתדלתי להימצא מחוץ לבית, והייתי שטוף עם חברי במשחק האגוזים בהתלהבות גדולה, שהיתה מופסקת לעתים על ידי אנחה. ובבית הייתי עצוב ונרגז, עד שאמי שאלתני אם חולה אני. ופעם, בהיותי יחידי בבית, הוצאתי מן הארון את ה״קיצור שולחן ערוך״ ועיינתי בדיני פסח כדי ללמוד מתוכם את גודל העבירה. למדתי קל וחומר בעצמי: ישראל שהיה לו בפסח חמץ ברשותו עובר בכל רגע ורגע על בל יראה ובל ימצא - אני שהחמץ הוא בבני מעי ובכל גופי...דמעות עלו בעיני.

כשחשבתי ומצאתי כמה גדול חטאי, שאכלתי בעצמי וגם האכלתי אחרים חמץ בפסח: את אבי ואמי הכשרים, את סבתא החסודה, את אחיותי התמות, וגם את היהודי הזר, הוא האורח השתקן, בעל הדרת הפנים הנראה כצדיק, ועוד הנחתי שיחמצו כל הכלים, כלי הפסח היקרים, ואנו מוסיפים כולנו לאכול חמץ יום יום, ובכלים אלה יוסיפו בודאי לאכול גם בשנה הבאה ובכל יתר השנים הבאות - כשהירהרתי בכל התקלה הגדולה הזאת המשתלשלת לאין סוף, סמר שער בשרי, ושוב לא יכולתי להתאפק מבכי.

ביחוד היתה קשה עלי צרת הכלים. יום יום, לאחר הפסח, הייתי עולה בסולם אל העלייה, מתיחד עמהם באפלולית הזוממת שעות תמימות, ממשש ומתבונן בהם בצער ובשנאה וחושב מחשבות להעבירם מן העולם, שלא יוסיפו להיות למכשול לביתנו ולמזכרת עוון לי, החוטא והמחטיא... יש שאחזתי בכלי ורציתי לנפצו אל רעפי הגג, אך לא קם בי הרוח והחזרתיו בחשאי למקומו בסל הגדול, פניתי לרדת ונפשי עלי תאבל.

אך מה שלא יעשה שכלו ואומץ רוחו של ילד - עשה הזמן הרופא לכול. בסוף אותו הקיץ, במוצאי שמחת תורה, נפלה דליקה בעיירה, וגם ביתנו הישן עלה על המוקד, וכלי הפסח, שנשכחו מפני המהומה בעלייה, נשרפו ונמחו מתחת שמי ה'. ובכן הוקל ללבי, וזכר עווני גם הוא כלה כעשן.

חג שמח!!

הסיפורים, ההמלצות והמתכונים:


יולי 2012 - קיץ בא! זכרונות, מתכוני שומר ולאדוני באהבה

יוני 2012 - סיפורי המלך והשד - שלושת החתנים

מאי 2012 - המלך והשד - הסיפור הראשון

אפריל 2012, מייל שני - כל אדם צריך מצרים

אפריל 2012 - "השעורה" של אשר ברש ומתכון לעוגה קשה של סבתא טובה

מרץ 2012 - על קשת, אחווה ואהבה

פברואר 2012 - שלג, מרק ארטישוק ירושלמי ואסטרטגיה אירגונית

ינואר 2012 - רומא, אלי לנדאו ואור גדול


אמחיה - לוגו
איריס שרף ריינהרץ | 073.74.01.000 | 0544.850.881 | amechaye@netvision.net.il